"חייתי שתי מלחמות עולם"

מאת: צילה קוריס

נולדתי בחברון בשנת 1916 בזמן מלחמת העולם ה-1, דור שלישי ליישוב היהודי בחברון. סבי וסבתי הגיעו לחברון עם  קבוצה של חסידי חב"ד. שתיים מאחיותיי מתו לפני שנולדתי משנית. אבי נהרג בצבא התורכי בקרבות מלה"ע ה-1.

לאחר  שהטורקים עזבו את הארץ, המטבע הטורקי איבד את ערכו. אמי מסרה את התכשיטים תמורת מזון, אחר כך החליפה את כלי המטבח היפים מנחושת.

גרנו בחברון עד שהמשפחה, שברובה התגוררה בירושלים, החליטה להעביר אותנו לבית יתומות בניהול משפחת וינגרטן, שם שהיתי עם אחיותיי במשך שנתיים.

אם לא צייתנו – קיבלנו מכות

עשינו שם הכל במו ידינו, בגיל שש כבר קרצפתי רצפות עם מברשת.  אם לא צייתנו – קיבלנו מכות. יום אחד הגיעה צעירה מארגון בנות הדסה לעזור ליתומות והתלוננה בפני המנהל על כך שהילדות יחפות ולא לומדות. המנהל השיב לה שכל שהן צריכות זה ללמוד לברך ולעשות עבודות בית. הצעירה אמרה שאם לא יתנו לה ללמד את הבנות, היא עוזבת את המקום, ואכן עזבה.  אלא שבעזרתה ובעזרת אחותי הגדולה ברחנו מבית היתומות.  חזרתי לבית אמא בירושלים.
 
התחלתי ללכת לבית הספר, בימי חמישי ניקיתי את חדרה של סבתי תמורת חצי גרוש. את כל הכסף שהרווחתי בזבזתי על נסיעה באוטובוס מרחוב יפו עד גבעת שאול, משם חזרתי את כל הדרך הביתה ברגל. 

אמי הייתה עקרת בית כשהתאלמנה ונשארה בחוסר כל עבדה בניקיון בתים. ביום  חמישי היינו הולכות לקניות. באחת הפעמים הראשונות שראיתי בננה, שאלתי אותה "אמא, מה זה?". היא השיבה – "זה פרי, אבל אותו קונים רק עשירים". יום

בננה עם לחם

יום אחד, בגיל 13, כשהיו לי 20 גרוש לבזבז, כתוצאה מעבודה, הלכתי אחרי בית הספר לחנות הפירות וקניתי את הבננה. אבל נשאר לי עוד כסף, אז המוכר נתן לי את כל הענף עם הבננות. כשבאתי הביתה אכלתי ואכלתי ולבסוף הקאתי. אמרתי לאמא, "מה, איזה מין  פרי של עשירים זה? למה הקאתי?" אמא אמרה לי, "היית צריכה לאכול בננה אחת ליום עם לחם". ככה אכלו אז: תפוז עם לחם, אבטיח עם לחם. הכל עם לחם. גדלנו במחסור אך התחשלנו.
 
בתקופת מלחמת העולם השנייה שירתי בחיל הרפואה בצבא הבריטי. עבדתי בשלושה בתי חולים: סרפנד, סנטה אוגוסטה ואיסמעליה במצרים. סידרתי מיטות, עזרתי להגיש אוכל, עזרתי לחבוש חולים, לשוחח עם הפצועים ולעודד אותם.

משה סנה היה זה שדרבן אותי להתגייס לצבא הבריטי, כשהצבא הגרמני כבר היה בפאתי מצרים. משה סנה היה גם  המפקד שלי בהגנה.  טרם הצטרפותי לצבא הבריטי שירתתי בהגנה, וכשהשתחררתי מהצבא הבריטי ב-44' חזרתי לשרת בהגנה ועזרתי לעולים הבלתי חוקיים בעתלית. חיכינו להם בחוף ואז לקחנו אותם לקיבוצים. לאחת המשפחות שהגיעו מגרמניה סייעתי להתאקלם, לימדתי אותם איך להשתמש בפרימוס וכדומה.

את בעלי המנוח הכרתי בגניגר באמצעות חברים משותפים. בעקבותיו הגעתי לבלפוריה שם התגוררתי במשך 50 שנה, משנת 1952 עד שנת 2002.
 
חיים חדשים
 
בשנת 2002 הגעתי לבית אבות, שם שמחתי לגלות פעילויות שונות כגון יצירה והתעמלות בהן נטלתי חלק פעיל. לדאבוני, בגלל מכאובים שונים הפסקתי להשתתף בפעילויות אלה, אבל אני מאוד נהנית לצפות בטלוויזיה ולקרוא. אני מרבה לקרוא ספרים שרכזת התרבות מביאה לי מהספרייה, היא אינה שוכחת אותי ומנסה לקלוע לטעמי. בנוסף, היא מעוניינת לשתף אותי באירועי התרבות השונים, אך בגלל קשיי ניידות, איני מרבה להשתתף בהם.