הקהילה ההומו-לסבית דוחה קשישים
קשישים וקשישות חברי הקהילה ההומו-לסבית בישראל, קובלים על תופעת הניכור והדחייה מצד הקהילה עצמה, ומספרים על מסגרות חברתיות שהולכות ומתגבשות בשל כך
קשישים וקשישות חברי הקהילה ההומו-לסבית בישראל, קובלים על תופעת הניכור מצד הקהילה עצמה, ומספרים על מסגרות חברתיות שהולכות ומתגבשות בשל כך. על כך מדווח אורן רייס באתר YNET.
רייס מביא ציטוט מפורום GOGAY, שבו כותב אחד מקשישי הקהילה ההומו-לסבית בישראל:
"כל כך מעציב ששנים אנחנו צועדים ומוחים על כל מיני דברים, בעוד שבבית שלנו, בביצה שלנו, בקהילה שלנו - הכול כל כך רקוב, שונה ומשונה. אנחנו נערכים למצעד הגאווה, תולים דגלים ברחבי תל-אביב, מתכוננים לאירועים בהנחה שזה 'היום הכי ורוד בשנה שלנו', בעוד שרבים מאיתנו בכלל לא מרגישים גאווה. בעיקר לא המבוגרים שבינינו".
הכותב אומר שלקראת מצעד הגאווה הקרוב, נדמה שניכרת יותר ויותר שנאת האחר והשונה של הומואים ולסביות ישראלים - כלפי אנשים כמותם. זאת בראש ובראשונה כלפי קשישים וקשישות חד-מיניים. "כבר שנים לא הייתי במקומות מפגש כמו ברים. אני מרגיש כיס אוויר סביבי. איש לא יישב לידך, כדי שאף אחד לא יחשוב שהוא מקורב אליך", קובל מבקר התרבות והקולנוע דן לחמן (67). "כשנכנסתי פעם לאתר ההיכרויות אטרף, תקפו אותי בצ'ט: 'זקנה, צאי מפה', אבל החלטתי להישאר רק כדי להרגיל אותם שיכול להסתובב ביניהם מבוגר".
לדעת לחמן, החברה ההומו-לסבית אינה סובלנית כלפי צעירים המתיידדים עם מבוגרים, בין היתר בשל חוסר ההערכה למבוגרים. "כשסטרייט בן 70 יוצא עם בת 18 מוחאים לו כפיים. כשאני הייתי בן 22, פגשתי מישהו בן 40 וחיינו יחד 22 שנה, לספר לחברים שאני נמשך למבוגרים, היה משבר גדול יותר מלומר להם שאני הומו", מתוודה לחמן.
רייס מזכיר את אורנה מרי-אש, חוקרת גרונטולוגיה מאוניברסיטת חיפה, שפרסמה לפני שלוש שנים את מחקרה "להזדקן בגאווה", על משמעות הזקנה והשלכותיה בקרב הומוסקסואלים ולסביות זקנים בישראל. "בקרב קשישים הומואים, הדיכוי בתוך הקהילה הוא הקשה ביותר", קבעה מרי-אש כבר אז. "הם לא מפחדים כגייז, וגם כקשישים הם מסתדרים. הדבר הכי משמעותי עבורם הוא אפליה של הומואים ולסביות נגדם".
אבנר (שם בדוי), בן 73 מרמת-גן, סבור שיש הבדל משמעותי ביחס של הומואים צעירים כלפי קשישים בארץ ובעולם. "בחו"ל היחס למבוגרים שוויוני במועדונים ובמקומות בילוי", הוא אומר. "אנשים יפתחו בשיחה וישתדלו להיות נחמדים. אפילו לא למטרות סקס. בארץ זה לא יקרה".
רייס מגלה עוד שכאשר יותר הומואים ולסביות מחפשים מסגרות שבהן יוכלו לפגוש אנשים כמותם, הולכות ומתגבשות קבוצות חברתיות מתאימות, כמו ארגון "בשלה", שהקימה ד"ר רות ליטוין, המייעד עצמו לבנות 45 ומעלה. למרות שקשה עדיין לראות לסביות קשישות מגיעות בהמוניהן לפעילויות של "בשלה", מקווה ליטוין שזה יקרה בעתיד.
"אחרי שנה של פעילות אספנו 100 חברות. לגבי הקשישים, הנושא נמצא בחיתולים. הבעיה היא שאנחנו מפעילים לתוך עצמנו את היחס של ההומופובים אלינו ואת הזלזול בזקנים. לאנשים יש אימת הזדקנות, ויש דגש על להיראות צעיר ולהיות צעיר בכל מישור. בגלל אותה 'אייג'ופוביה' צריך לחשוב על מרחב לגיל השלישי, שיהיו להם מקומות מפגש", סבורה ליטוין.
כיום, חלק מקבוצות המפגש של קשישים הומואים מתארגנות בבתים פרטיים, או כקבוצות, כמו זו למשל שמתכנסת ב"ארקפה" בתחתית דיזנגוף סנטר בתל-אביב, בעיקר בשישי בצהריים. חלקן פורמאליות, כמו הקבוצה שמפעיל המרכז הקהילתי להומואים ולסביות של עיריית תל-אביב, שאותה החל לארגן לפני מספר שנים עמירן ולדמן, עובד סוציאלי קליני, שעוסק בפסיכותרפיה.
קבוצת הקשישים שארגן ולדמן, כבר פועלת 4 שנים ובחודשים האחרונים החלו חבריה לעבוד עם במאי התיאטרון הקהילתי חיים טל, כדי להעלות הצגה שתתבסס בחומריה על הוויית חייהם. אחד מחברי אותה קבוצה, שנפגשת מדי יום שלישי במרכז הקהילתי, הוא רוני טל (76), שחי בשעתו עם בן זוג אחד (ג'וני נבנצל) במשך 44 שנים, עד שזה נפטר לפני 14 שנה.
"צריך לקחת דברים בפרופורציות ולא להיכנס לדיכאון", מציע ולדמן. "יש לי המון חברים, ואם אני רוצה, אני אף פעם לא לבד. אחרי 44 שנה של זוגיות, החלטתי שאני לא רוצה יותר זוגיות. אמרתי לעצמי - אני לבד ואני חוגג. פעם בשנה אני עולה לקבר של ג'וני, ואז חוזר הביתה. מישהו עשוי לצלצל בדלת באותו היום, ויהיה לנו סקס נהדר. ג'וני יביט בי מהתמונה בקיר. אני אומר לו - 'תראה מה יש לי פה היום' - וג'וני יזרוק את החצי חיוך שלו".