מטרת מפגשי קבוצות בגיל ה-3 היא לתת למשתתפים הזדמנות לחלוק את מה שעל ליבם עם זולתם. פעולה המעלה את הערך העצמי
מאת: טלי גורן-ספיר
מטרת קבוצות מפגש ושיח באוכלוסיית בני הגיל השלישי היא לתת הזדמנות לאנשים לשוב ולדבר ולתמלל את דעותיהם, מחשבותיהם, רגשותיהם והשקפת עולמם, כמו שהיו עושים במעגל החיים עד הנה. הדגש הוא על העצמת הערך העצמי של המשתתפים.
בבניית קבוצה כזאת יש להקדיש תשומת לב לסטינג (setting). מיקום הפגישה: חדר קבוע בו מתקיימים המפגשים, מעגל כסאות נוחים, חדר ממוזג. שעת המפגש: שעה של ערנות ופניות.
יום, שעה ותדירות: שיהיו קבועים. מספר אנשים: חשוב שהקבוצה לא תעלה על 15 עד 18 חברים, כדי ליצור אינטימיות ראויה.
בנוסף רצוי לגבש יחד עם האחראי קריטריונים לחברות בקבוצה. כמו כן לברר האם נמצא במהלך המפגש בתוך החדר ומה מידת השותפות.
כמו כן כדאי להביא חוזה שיציג למשתתפים באופן ברור איזה אופי ישאו המפגשים ומה מצופה. מפגשים יכולים לשאת אופי סדנאי, בהם הנושאים יובאו על ידי המנחה אך התכנים יועלו ע"י המשתתפים, או כל אופי אחר.
סוג ואופי הקבוצה
קיימת חלוקה לשלושה איפיונים של קבוצות:
• קבוצה כללית, המשוחחת על תכנים שונים ומגוונים המעניינים את המשתתפים, במקרה שלנו בני הגיל השלישי.
• קבוצה ממוקדת תוכן, כשהנושא מוגדר מראש כמו למשל – בני/ות זוג מטפלים, אלמנות, מעברים, פעילות גופנית וכד'.
• קבוצת משימה, המתכנסת סביב ענין אותו רוצים חבריה לקדם כמו למשל – ועד בית, ועד הורי בית ספר וכד'.
ולשני סוגים:
• קבוצה מובנית – קבוצה המתוכננת לפרטיה: התוכן, מטלות, הערכה.
• קבוצה חצי מובנית – בה עולות שאלות כלליות כשהתהליך אינו ידוע מראש ויכול להתפתח לכיוונים שונים.
אופי וסוג הקבוצה תלוי במשתנים רבים, אחד מהם הוא האם חברי הקבוצה מגיעים מבתיהם למועדון בישוב או למרכז יום אזורי, או האם הם שוהים בדיור מוגן או בבית אבות. משתנה נוסף הוא מידת ההומוגניות של חברי הקבוצה, הן מבחינה פיזית והן מבחינה מנטלית. מידת ההשפעה שיש למשתנה זה שונה בהתאם לאופי הקבוצה, הנקבע מלכתחילה. בקבוצה משימתית, רמת ההומוגניות חשוב שתהיה גבוהה יותר לעומת קבוצה כללית.
שלבים בהתפתחות של קבוצה
כבכל התפתחות בשלבים של קבוצה (עפ"י מקנזי), מסתיים המפגש הראשון בדרך כלל באופוריה. שלב זה נקרא "ההתקשרות". בשלב הזה עסוקים חברי הקבוצה בגיבוש "האנחנו": מה מייחד את הקבוצה, מטרות משותפות והגדרות משותפות.
לדוגמה, אחת הקבוצות בהנחייתי התחילה לקראת חג הפסח את הפעילות. במפגש הראשון החברים התבקשו להביא חפצים אישיים שעברו אליהם מדור לדור. החברים הביאו סיפורים אישיים סביב החפצים שלהם ונתנו פרשנות למושג "דור לדור יביע אומר". פעילות זו, שיש בה מימד אישי דווקא, מאפשר לנוע לשלב ההתפתחות השני הנקרא "בידול". המאפיין של שלב זה הוא מצב בו קיים ביטחון מספיק במסגרת הקבוצתית, כך שכל אחד יכול להניף גם דגלים אישיים ואפילו כאלה שעלולים לעורר קונפילקט. ניצני קונפליקט ניכרו בקבוצה כשמדי פעם העירו החברים הערות פוליטיות-אקטואליות. ככל שמתגבש ה"אנחנו" והביטחון במסגרת הקבוצתית גדל, כך ניתן להמשיך לשלב של "אינדיוידואציה ואינטימיות", בו היחסים בין המשתתפים הופך למורכב ועמוק. בשלב זה כל אחד מביא דברים מעצמו, שאולי עוד לא סיפר אף פעם בציבור. המשתתפים מוכנים כעת להיחשף במידה רבה. מפגשים כאלו נותנים הזדמנות חשובה למשתתפים להיווכח עד כמה אינם לבד עם ההתלבטויות והקשיים שלהם ולחוש הרבה אמפתיה והשתתפות מצד האחרים. מפגשים כאלו מרחיבים את המעגל הקרוב של אנשים שאיכפת להם מכל אחד מהמשתתפים.
שלב אחד הלאה בהתפתחות הקבוצה נקרא "ההדדיות", בשלב זה המשתתפים מנסים לשוב ולבדוק את הגבולות של עצמם מול הקבוצה, הם הופכים מעט יותר סגורים ובוררים את מידת הפתיחות שלהם בפני שאר החברים.
התפקיד והמקום של המנחה בבניית מסגרת קבוצתית משתנים אף הם בהתאם לאופי המשתתפים בקבוצה. קבוצה של חברים השוהים בבית אבות, שעזבו את ביתם ונפרדו מ"עוטפי הבית" שלהם (מריאן רבינוביץ'), מה שנשאר להם הוא הצורך בחום, הקשבה, אמפטיה וכבוד ל"בית הפנימי" שלהם, לכל מה שנבנה עם השנים ואי אפשר לקחת מהם.
במסגרת כזאת מתקיים תהליך העברה בין המונחים לבין המנחה, המתבסס על השלמה. ניתן לשמוע את המשתתפים אומרים דברים כמו "את מעלה בי תמונות/זיכרונות/מחשבות של איך אני הייתי פעם..." המנחה הופך למרכזי, זה שבא מהחוץ ויש לו יכולות שהמשתתפים איבדו. בתחילת המפגש הראשון בקבוצה בבית אבות אפשר לעשות מעין מודלינג כשהמנחה, מתייחסת ועונה לשאלות שהעלתה. כבר במהלך המפגש הזה נראה שלמשתתפים צורך אדיר לדבר ולשתף והם כאילו רק חיכו להזדמנות שיבוא מי שמכבד את האני הפנימי שלהם, מי שנותן להם תחושה של בעלי ערך. במפגשים הבאים הביאה המנחה לקבוצה נושא של חלומות שהגשימו, בעזרתם חזרו המשתתפים למאגר המשאבים של כל אחד מהם. נושא נוסף נסב על התמודדויות תחרותיות שהיו להם, דרכם נגעו המשתתפים בתחושת ההצלחה שכל אחד יכול לחזור ולחוש. השלבים בקבוצה התפתחו בדיוק כמו שמקנזי מתאר (ופורטו למעלה), כך שבמפגש בו עלה נושא של קבלת השונה, בשלה היתה הקבוצה לשלב "הבידול". דבר זה בא לידי ביטוי כשאחת המשתתפות העזה לומר שאם בנה היה הומוסקסואל, היא היתה מנתקת כל מגע איתו. אמירה כזאת יכולה לעלות בתוך קבוצה שהחברים בה מספיק בטוחים במסגרת ואפשר להניף דגלים שעלולים להביא לקונפליקט. לשלב "האינטימיות" הגענו במפגש בו עלה נושא הפרידות במעגלי החיים. ביקשה המנחה מהמשתתפים להעלות פרקים בהם נפרדו ומה התווסף לחייהם בעקבות הפרידות שחוו.
חלי ברק שטיין, פסיכולוגית חינוכית מומחית ומנחת קבוצות, מתארת את תפקיד המנחה כמי שמקפיד על הסטינג, על הכללים והסדר ויחד עם זאת מכיל את המשתתפים כפרטים הבוחנים עצמם מול וכחלק מהקבוצה. על המנחה לעודד את תחושת השייכות יחד עם אפשרות למתן קולות מגוונים ושונים, הקול האישי. כמנחה של קבוצה בבית אבות חזרתי וציינתי זאת בפניהם עד כמה אני לומדת ומרחיבה את זוויות הראייה שלי, בעקבות מה שהם הסכימו לספר ולשתף במהלך המפגשים של הקבוצה.
קבוצות השיח של אנשים בני הגיל השלישי, שיצאו ממעגלי פעילות שונים בהם היו מעורבים רוב חייהם, מזמנות חוויה משמעותית ותחושה של ערך גם במקום החדש אליו הגיעו. במפגשים אלה ניתן להראות לחברים בקבוצה דרכים נוספות להסתכל על אותו מקרה ולפרש אותו באופן נוסף, (כמו שמציע וילפרד ר. בּיוֹן, חוקר מכונן בנושא הדינמיקה הקבוצתית). לשמוע אנשים בשני אופנים, גם דרכם וגם דרך המנחה. הזדמנות לברר העברה, השלכה ושיקוף עם מה שקורה לכל אחד מהמשתתפים מול הסיפורים העולים. לנסות להביא כל מי שמוכן לעבור מהצהרה של סיסמאות, דרך עובדות אל דעותיו, רגשותיו ופרשנותו לאירועים השונים שקרו בחייו. לדעת שכל קול שנשמע, מהדהד קול קבוצתי שיש לקחת בחשבון. הנחייה בגישה הומניסטית מכוונת את המנחים ודרכם את המשתתפים, לאמפטיה ולאמונה שכל אחד עושה את הכי טוב שהוא יכול בכל רגע נתון, מעבירה יחס של צמיחה מתמדת של כל אחד ומאפשרת התחברות אל החיובי ואל מוקדי החוזקות שלנו.
טלי גורן-ספיר היא מנחת קבוצות בני הגיל השלישי