הגמלאים נתפשים במערכת הבנקאות כטרף קל, במיוחד כאשר הם מתעקשים לנהל את ענייניהם הפיננסיים בעצמם
הגמלאים נתפשים במערכת הבנקאות כטרף קל, במיוחד כאשר הם מתעקשים לנהל את ענייניהם הפיננסיים בעצמם. כך טוען דרור ילון בכתבה מקיפה שהוא מפרסם בדה-מארקר, על היחסים של גמלאים עם המערכת הפיננסית.
ילון, עורך האתר "ראש כסף", סבור שמערכת יחסים זו נובעת מכך שלרובם המכריע של הגמלאים אין הבנה בסיסית בכלכלה ובניהול כספים, והם מפתחים תלות ביועצי ההשקעות. "קהל הגמלאים נוהג להשקיע את כספו באמצעות הבנקים הגדולים, מתוך חשש שמא מוסדות פיננסיים אחרים יפשטו את הרגל וכספם יאבד. לכן הם נעזרים בדרך כלל ביועץ ההשקעות של הבנק, שהאינטרסים שלו - לייצר הכנסות ורווחים לבנק - לא תמיד תואמים את האינטרסים שלהם - להשיג מקסימום תשואה במינימום סיכון ומינימום עמלות", כותב ילון.
"ברור לי שהיועצים משתדלים להיות אובייקטיביים ומעוניינים לתת ללקוחותיהם שירות טוב. אולם למרבה הצער שירות טוב אינו מתורגם תמיד לתשואה נאותה, אם בגלל טעויות שמתבצעות לעתים, ואם משום ש 'החומות הסיניות' שמאחוריהן יושבים היועצים, אינן תמיד גבוהות מספיק..."
ילון מציג דוגמא שלפיה הציע יועץ ההשקעות באחד הבנקים לאישה שמתקרבת לגיל 80 לפתוח תוכנית חיסכון לטווח ארוך. ילון בדק וגילה ששיעור הריבית הצמודה לאותה תוכנית היה כמעט מחצית ממה שניתן היה לקבל על אותה התוכנית באותו הבנק באותו הזמן. לאדם אחר, שביקש לבצע השקעות סולידיות לחלוטין, הוסבר כי כספו אינו מושקע במניות, כשבפועל חלק משמעותי ממנו הושקע בקרנות נאמנות, שהיה בהן גם מרכיב מנייתי.
"אמנם אלה מקרים בודדים, שאינם מעידים בהכרח על הכלל. הם רק מראים כמה קל להוליך אנשים מבוגרים לנתיב השקעה שאינו מתאים להם", מסכם ילון. הוא גם מציע להקים גוף פיננסי שיכיר בצורכי האוכלוסייה המבוגרת ויזהה את הפוטנציאל העסקי שטמון בה, שאם לא כן, "המצב יישאר עגום כפי שהוא כיום".