60 שנות אהבה
ארבעה סיפורי אהבה מארבעה עשורים
שנות ה-40: חיה ואברהם רוזנברג
היה היה: אברהם: "ראיתי אותה לראשונה במרכז הסוכנות בעיר מודנה באיטליה, אליה הגענו בנפרד בדרך-לא-דרך כפליטים מאירופה, בתום מלחמת העולם השנייה. לפני שהספקתי להכירה, העבירו את כל הקבוצה לבולוניה, תחנה נוספת בדרך לארץ. באחד הימים, כשישבתי אצל הספר, ראיתי אותה עם חברות ברחוב ומייד קפצתי מהכיסא ורצתי אליה, וכל השאר היסטוריה. אחרי כמה שבועות הסוכנות העבירה אותנו לסנטה סזריה, עיירת נופש ששוכנת לחופי הים התיכון. משם תכננו להבריח אותנו לארץ ישראל בעלייה בלתי לגאלית".
פעמוני חתונה: חיה: "התחתנו ב-26 ביוני 1946, אחרי חצי שנת היכרות, כשאנחנו מחכים לעלות לארץ".
איפה: חיה: "החתונה נערכה בבית הכנסת בסנטה סזריה".
מי היה: אברהם: "האחות הגדולה של אישתי וחברים מהקבוצה שליוו אותנו לחופה. חוץ ממנה ומאחות נוספת לא נשאר לנו אף אחד".
רקדנו, אכלנו, שתינו: חיה: "חיתן אותנו רב ישראלי שהיה במרכז באיטליה, הוא ערך חופה כדת וכדין. אני צעדתי לחופה מהבית לבית הכנסת, מלווה בחברים ששרו ורקדו. הסוכנות דאגה לנו למצרכים, אותם בישלנו אנחנו בעזרת חברים. היה שם עוף, תפוחי אדמה, אורז, פירות, וחלה של חתן וכלה". אברהם: "הלוויתי לחבר את האקורדיון שלי, שבו נהגתי לנגן לחיה סרנדות מתחת לחלון, ויחד עם קבוצת נגנים הם ניגנו שירים מהעיירה, כמו 'סימן טוב ומזל טוב' וכו'".
השמלה: חיה: "למדתי תפירה עוד לפני המלחמה, אז אני עיצבתי את השמלה וחברות עזרו לי לתפור אותה. אספנו כסף לקניית הבדים".
בעל המאה הוא בעל הדעה: אברהם: "אספנו גרוש לגרוש, זה ממילא לא עלה הרבה".
אז מה היה לנו: חיה: "לא קיבלנו כלום. לאף אחד לא היה כסף".
ירח דבש: אברהם: "לא היה כזה דבר ירח דבש. אני ביקשתי מאישה אחת מבוגרת שחיה בחדר לבד להתחלף בחדרים כדי שנוכל לבלות את הלילה הראשון ביחד".
הבית הראשון: אברהם: "כשהגענו לארץ, גורשנו בטרם ירדנו לחוף והועברנו לאניה בריטית ומשם לקפריסין למחנה מעצר. משם העבירו אותנו לארץ לפי מכסות. בקיץ 1947 הגענו ארצה. הבית הראשון שלנו היה חדר ברמת ישי, בתוך מבצר טורקי נטוש, באדיבות הסוכנות". חיה: "המקום היה מלא בחתולים ועכברים שאירחו לנו חברה".
שנות ה- 50: רג'ינה וצבי טרכטנברויט
היה היה: צבי: "הכרתי אותה שנתיים לפני החתונה. הייתי חבר של אחיה, לימדתי אותו ואת החברים שלו לרקוד. גם רג'ינה הייתה מגיעה לריקודים, אבל היא לא ממש עניינה אותי. כעבור שנה בערך היא הכירה מישהו, התאהבה בו והחליטה להינשא לו". רג'ינה: "איזו אהבה זו הייתה, כבר קבענו תאריך לחתונה וחילקנו הזמנות, ויום אחד ההורים שלי אמרו לי שהם לא רוצים את הבחור ומבחינתם הכול מבוטל. אני לא הפסקתי לבכות וצבי ניסה לנחם אותי דרך הריקוד". צבי: "אחרי כמה זמן הבנתי שאני מאוהב בה, אבל היא דחתה אותי ואמרה לי שהיא אוהבת את ההוא. בסוף היא נאלצה להסכים כי ההורים שלה הכריחו אותה והיא לא רצתה לאכזב אותם, למרות שגם בחתונה חיכיתי לה והיא לא הגיעה". רג'ינה: "היו צריכים לגרור אותי. אם זה היה תלוי בי, הייתי בורחת".
פעמוני חתונה: צבי: "התחתנו באוגוסט 1954. אני לא זוכר בדיוק את התאריך". רג'ינה: "גם אני לא, אבל היה חם". איפה: צבי: "החופה הייתה ברבנות הישנה ברחוב שגאל בתל אביב, והמסיבה, שהתקיימה מייד לאחר הטקס, נערכה על הגג בבית ההורים של רג'ינה
בשכונת יד אליהו, שנקראה אז שכונת זבלאווי".
מי היה: רג'ינה: "בחופה לא היו יותר מ-30 איש, רק משפחה קרובה. למסיבה הגיעו גם חברים, היו לא יותר מ-120 איש. כך היה נהוג אז, רק העשירון העליון יכלו להתחתן באולם".
רקדנו, אכלנו, שתינו: צבי: "בתקופת הצנע של שנות ה-50 היה צריך לקנות הכול בתלושים לפי הקצבת נקודות. לא ממש היה מה לאכול, אז הכיבוד היה די צנוע. ההורים של רג'ינה הכינו את האוכל בדירה בקומה הראשונה והעלינו אותו לגג. היה שם סלטים, ביצים עם מיונז, נקניקים, עוגות". רג'ינה: "הייתה תזמורת שניגנה טנגו, פסדובלה, סמבה וסווינג".
השמלה: רג'ינה: "שכרתי אותה ממקום שהשכיר שמלות בזול בשכונת שפירא. אחותי הגדולה עזרה לי לבחור".
בעל המאה הוא בעל הדעה: צבי: "ההורים שלה קבעו איך ומה וגם שילמו בעד החתונה". רג'ינה: "הוא אשכנזי, אמא שלו הייתה אישה קשה שלא נתנה גרוש".
אז מה היה לנו: צבי: "צ'קים לא הביאו, לאנשים לא היה אז כסף. קיבלנו בעיקר דברים לבית - מגהצים, סיפולוקסים, סכו"ם, סרוויס, כוסות".
ירח דבש: צבי: "היינו לילה אחד בבית מלון בחיפה". רג'ינה: "שהיה כמו אורווה. טוב, לא היה לנו כסף".
הבית הראשון: רג'ינה: "שכרנו חדר בתוך דירת שלושה חדרים".
גרשון: "אני בקושי הגעתי לחתונה. כמה זמן לפני החתונה נפצעתי בתעלה במהלך המילואים ובבית החולים אמרו לי שלא אצליח להשתחרר לחתונה. רק בזכות אחות
היה היה: אברהם: "ראיתי אותה לראשונה במרכז הסוכנות בעיר מודנה באיטליה, אליה הגענו בנפרד בדרך-לא-דרך כפליטים מאירופה, בתום מלחמת העולם השנייה. לפני שהספקתי להכירה, העבירו את כל הקבוצה לבולוניה, תחנה נוספת בדרך לארץ. באחד הימים, כשישבתי אצל הספר, ראיתי אותה עם חברות ברחוב ומייד קפצתי מהכיסא ורצתי אליה, וכל השאר היסטוריה. אחרי כמה שבועות הסוכנות העבירה אותנו לסנטה סזריה, עיירת נופש ששוכנת לחופי הים התיכון. משם תכננו להבריח אותנו לארץ ישראל בעלייה בלתי לגאלית".
פעמוני חתונה: חיה: "התחתנו ב-26 ביוני 1946, אחרי חצי שנת היכרות, כשאנחנו מחכים לעלות לארץ".
איפה: חיה: "החתונה נערכה בבית הכנסת בסנטה סזריה".
מי היה: אברהם: "האחות הגדולה של אישתי וחברים מהקבוצה שליוו אותנו לחופה. חוץ ממנה ומאחות נוספת לא נשאר לנו אף אחד".
רקדנו, אכלנו, שתינו: חיה: "חיתן אותנו רב ישראלי שהיה במרכז באיטליה, הוא ערך חופה כדת וכדין. אני צעדתי לחופה מהבית לבית הכנסת, מלווה בחברים ששרו ורקדו. הסוכנות דאגה לנו למצרכים, אותם בישלנו אנחנו בעזרת חברים. היה שם עוף, תפוחי אדמה, אורז, פירות, וחלה של חתן וכלה". אברהם: "הלוויתי לחבר את האקורדיון שלי, שבו נהגתי לנגן לחיה סרנדות מתחת לחלון, ויחד עם קבוצת נגנים הם ניגנו שירים מהעיירה, כמו 'סימן טוב ומזל טוב' וכו'".
השמלה: חיה: "למדתי תפירה עוד לפני המלחמה, אז אני עיצבתי את השמלה וחברות עזרו לי לתפור אותה. אספנו כסף לקניית הבדים".
בעל המאה הוא בעל הדעה: אברהם: "אספנו גרוש לגרוש, זה ממילא לא עלה הרבה".
אז מה היה לנו: חיה: "לא קיבלנו כלום. לאף אחד לא היה כסף".
ירח דבש: אברהם: "לא היה כזה דבר ירח דבש. אני ביקשתי מאישה אחת מבוגרת שחיה בחדר לבד להתחלף בחדרים כדי שנוכל לבלות את הלילה הראשון ביחד".
הבית הראשון: אברהם: "כשהגענו לארץ, גורשנו בטרם ירדנו לחוף והועברנו לאניה בריטית ומשם לקפריסין למחנה מעצר. משם העבירו אותנו לארץ לפי מכסות. בקיץ 1947 הגענו ארצה. הבית הראשון שלנו היה חדר ברמת ישי, בתוך מבצר טורקי נטוש, באדיבות הסוכנות". חיה: "המקום היה מלא בחתולים ועכברים שאירחו לנו חברה".
שנות ה- 50: רג'ינה וצבי טרכטנברויט
היה היה: צבי: "הכרתי אותה שנתיים לפני החתונה. הייתי חבר של אחיה, לימדתי אותו ואת החברים שלו לרקוד. גם רג'ינה הייתה מגיעה לריקודים, אבל היא לא ממש עניינה אותי. כעבור שנה בערך היא הכירה מישהו, התאהבה בו והחליטה להינשא לו". רג'ינה: "איזו אהבה זו הייתה, כבר קבענו תאריך לחתונה וחילקנו הזמנות, ויום אחד ההורים שלי אמרו לי שהם לא רוצים את הבחור ומבחינתם הכול מבוטל. אני לא הפסקתי לבכות וצבי ניסה לנחם אותי דרך הריקוד". צבי: "אחרי כמה זמן הבנתי שאני מאוהב בה, אבל היא דחתה אותי ואמרה לי שהיא אוהבת את ההוא. בסוף היא נאלצה להסכים כי ההורים שלה הכריחו אותה והיא לא רצתה לאכזב אותם, למרות שגם בחתונה חיכיתי לה והיא לא הגיעה". רג'ינה: "היו צריכים לגרור אותי. אם זה היה תלוי בי, הייתי בורחת".
פעמוני חתונה: צבי: "התחתנו באוגוסט 1954. אני לא זוכר בדיוק את התאריך". רג'ינה: "גם אני לא, אבל היה חם". איפה: צבי: "החופה הייתה ברבנות הישנה ברחוב שגאל בתל אביב, והמסיבה, שהתקיימה מייד לאחר הטקס, נערכה על הגג בבית ההורים של רג'ינה
בשכונת יד אליהו, שנקראה אז שכונת זבלאווי".
מי היה: רג'ינה: "בחופה לא היו יותר מ-30 איש, רק משפחה קרובה. למסיבה הגיעו גם חברים, היו לא יותר מ-120 איש. כך היה נהוג אז, רק העשירון העליון יכלו להתחתן באולם".
רקדנו, אכלנו, שתינו: צבי: "בתקופת הצנע של שנות ה-50 היה צריך לקנות הכול בתלושים לפי הקצבת נקודות. לא ממש היה מה לאכול, אז הכיבוד היה די צנוע. ההורים של רג'ינה הכינו את האוכל בדירה בקומה הראשונה והעלינו אותו לגג. היה שם סלטים, ביצים עם מיונז, נקניקים, עוגות". רג'ינה: "הייתה תזמורת שניגנה טנגו, פסדובלה, סמבה וסווינג".
השמלה: רג'ינה: "שכרתי אותה ממקום שהשכיר שמלות בזול בשכונת שפירא. אחותי הגדולה עזרה לי לבחור".
בעל המאה הוא בעל הדעה: צבי: "ההורים שלה קבעו איך ומה וגם שילמו בעד החתונה". רג'ינה: "הוא אשכנזי, אמא שלו הייתה אישה קשה שלא נתנה גרוש".
אז מה היה לנו: צבי: "צ'קים לא הביאו, לאנשים לא היה אז כסף. קיבלנו בעיקר דברים לבית - מגהצים, סיפולוקסים, סכו"ם, סרוויס, כוסות".
ירח דבש: צבי: "היינו לילה אחד בבית מלון בחיפה". רג'ינה: "שהיה כמו אורווה. טוב, לא היה לנו כסף".
הבית הראשון: רג'ינה: "שכרנו חדר בתוך דירת שלושה חדרים".
גרשון: "אני בקושי הגעתי לחתונה. כמה זמן לפני החתונה נפצעתי בתעלה במהלך המילואים ובבית החולים אמרו לי שלא אצליח להשתחרר לחתונה. רק בזכות אחות
שנות ה-60: עדני וגרשון מיינרט
היה היה: עדני: "גרשון היה בין הראשונים שהתיישבו במרום גולן, לאחר מלחמת ששת הימים, ואני הגעתי קצת אחריו. כשראיתי אותו בפעם הראשונה בחדר האוכל, אמרתי לעצמי שהוא יהיה שלי. אחרי שנה וחצי נישאנו".
פעמוני חתונה: עדני: "התחתנו ב-31 ביולי 1969. היינו חבורה של צעירים, ממקימי הקיבוץ, והתברר לנו שכולנו מתכננים להינשא מתישהו. אחד מהחבר'ה הציע שנעשה את זה ביחד, חתונה אחת לשבעה זוגות".
איפה: גרשון: "במפקדת החטיבה הסורית בקונייטרה. זו הייתה החתונה הראשונה בגולן אחרי 2,000 שנה, זה מה שבישרו כותרות כל העיתונים. את החופה ערך כל אחד בנפרד, במסגרת מצומצמת. שלנו הייתה ליד הבית, ואחר כך הלכנו ברגל ל 'אולם' ".
מה היה: עדני: "בוקר החתונה התחיל בהפגזה נוראית. הצבא סגר את כל הכבישים ואי אפשר היה לעלות לרמה. לא היה חשמל ולא יכולנו לגהץ את השמלות, היינו בטוחים שלא תהיה חתונה. האורחים נתקעו שעות בדרך, וביניהם גם הרבנים. היו שעשו אחורה פנה ולא הגיעו. לקראת ערב ההפגזה שככה, והאורחים התחילו לזרום".
רקדנו, אכלנו, שתינו: עדני: "ארגנו את החתונה לבד. החיילים עזרו לנו עם השולחנות והכיסאות, את האוכל הכינה אמא של אחד החתנים במטבח הקיבוץ. הכול היה די חובבני ולא ממש מאורגן. אני אפילו לא זוכרת אם ניגנו מוסיקה בחתונה, היו המון ברכות. מה שחקוק בזיכרוני זה שהייתי מאוד לחוצה וכל הערב שקשקתי מפחד, וקיוויתי שהכול יעבור בשלום. בסוף כולנו התפרקנו ובכינו. אפשר להגיד שהחתונה הייתה די טראומתית, זה לא דמה לשום דבר אחר".
אחת נחמדה, שלקחה אותי תחת חסותה וטיפלה בי, הגעתי לחתונה חבוש".
השמלה: עדני: "תפרו לי את השמלה במתפרה של שדות ים. שמלה לבנה, פשוטה ולא מגוהצת".
בעל המאה הוא בעל הדעה: גרשון: "הקיבוץ מימן את החתונה".
אז מה היה לנו: עדני: "אני זוכרת שקיבלנו צ'קים ולא ידענו אפילו איך הולכים לבנק. כשכבר הגענו לבנק אחרי כמה זמן, אי אפשר היה לפדות אותם. קיבלנו גם הרבה דברים לבית שלא היה לנו איפה לשים אותם".
ירח דבש: עדני: "התארחנו אצל חברים של גרשון בירושלים. שחזרנו ברגל את כל המסלול שהפלוגה שלו עשתה בששת הימים. זה היה מאוד מרגש".
הבית הראשון: עדני: "התגוררנו בקיבוץ בשכונה של קצינים רוסיים עוד לפני החתונה. גרנו בדירה אחת עם עוד שני זוגות. זה היה מאוד מקובל אז בקיבוצים. לא ממש שאלנו את ההורים".
היה היה: עדני: "גרשון היה בין הראשונים שהתיישבו במרום גולן, לאחר מלחמת ששת הימים, ואני הגעתי קצת אחריו. כשראיתי אותו בפעם הראשונה בחדר האוכל, אמרתי לעצמי שהוא יהיה שלי. אחרי שנה וחצי נישאנו".
פעמוני חתונה: עדני: "התחתנו ב-31 ביולי 1969. היינו חבורה של צעירים, ממקימי הקיבוץ, והתברר לנו שכולנו מתכננים להינשא מתישהו. אחד מהחבר'ה הציע שנעשה את זה ביחד, חתונה אחת לשבעה זוגות".
איפה: גרשון: "במפקדת החטיבה הסורית בקונייטרה. זו הייתה החתונה הראשונה בגולן אחרי 2,000 שנה, זה מה שבישרו כותרות כל העיתונים. את החופה ערך כל אחד בנפרד, במסגרת מצומצמת. שלנו הייתה ליד הבית, ואחר כך הלכנו ברגל ל 'אולם' ".
מה היה: עדני: "בוקר החתונה התחיל בהפגזה נוראית. הצבא סגר את כל הכבישים ואי אפשר היה לעלות לרמה. לא היה חשמל ולא יכולנו לגהץ את השמלות, היינו בטוחים שלא תהיה חתונה. האורחים נתקעו שעות בדרך, וביניהם גם הרבנים. היו שעשו אחורה פנה ולא הגיעו. לקראת ערב ההפגזה שככה, והאורחים התחילו לזרום".
רקדנו, אכלנו, שתינו: עדני: "ארגנו את החתונה לבד. החיילים עזרו לנו עם השולחנות והכיסאות, את האוכל הכינה אמא של אחד החתנים במטבח הקיבוץ. הכול היה די חובבני ולא ממש מאורגן. אני אפילו לא זוכרת אם ניגנו מוסיקה בחתונה, היו המון ברכות. מה שחקוק בזיכרוני זה שהייתי מאוד לחוצה וכל הערב שקשקתי מפחד, וקיוויתי שהכול יעבור בשלום. בסוף כולנו התפרקנו ובכינו. אפשר להגיד שהחתונה הייתה די טראומתית, זה לא דמה לשום דבר אחר".
אחת נחמדה, שלקחה אותי תחת חסותה וטיפלה בי, הגעתי לחתונה חבוש".
השמלה: עדני: "תפרו לי את השמלה במתפרה של שדות ים. שמלה לבנה, פשוטה ולא מגוהצת".
בעל המאה הוא בעל הדעה: גרשון: "הקיבוץ מימן את החתונה".
אז מה היה לנו: עדני: "אני זוכרת שקיבלנו צ'קים ולא ידענו אפילו איך הולכים לבנק. כשכבר הגענו לבנק אחרי כמה זמן, אי אפשר היה לפדות אותם. קיבלנו גם הרבה דברים לבית שלא היה לנו איפה לשים אותם".
ירח דבש: עדני: "התארחנו אצל חברים של גרשון בירושלים. שחזרנו ברגל את כל המסלול שהפלוגה שלו עשתה בששת הימים. זה היה מאוד מרגש".
הבית הראשון: עדני: "התגוררנו בקיבוץ בשכונה של קצינים רוסיים עוד לפני החתונה. גרנו בדירה אחת עם עוד שני זוגות. זה היה מאוד מקובל אז בקיבוצים. לא ממש שאלנו את ההורים".
שנות ה-70: חנה ומוקי מזורסקי
היה היה: חנה: "שנינו מנהריה, למדנו באותו בית ספר בהפרש של שנתיים, אך מעולם לא היה בינינו כלום, עד שהחברים נכנסו לתמונה. חברה שלי, שיצאה עם חבר של מוקי, החליטה לשדך בינינו. אני הייתי תיכוניסטית והוא עתודאי. בסוף שבוע אחד הוא התקשר, יצאנו למועדון בטכניון ומאז לא נפרדנו".
מוקי: "החתונה לא הייתה ממש מתוכננת, היא פשוט הייתה הפתרון המתאים ביותר. למדתי בטכניון, ובמסגרת חילופי סטודנטים הייתי אמור לנסוע לאירופה למספר חודשים ורציתי שחנה תצטרף אליי".
חנה: "בימים ההם לא היה מקובל לנסוע לחו"ל כחברים, וגם להורים שלי זה התאים כי אמי חלתה בסרטן וכל המשפחה קיוותה שהיא תזכה להיות בחתונה שלי. אנחנו יצאנו כבר שנתיים וחצי, אז זה באמת היה הפתרון הטוב ביותר. תוך חודש ארגנו חתונה, ואמא שלי חייתה עוד 15 שנה לאחר מכן".
פעמוני חתונה: חנה: "התחתנו ב-20 ביולי 1972, במוצאי תשעה באב. זה היה פרויקט בפני עצמו: הרב של חיל הים בו שירתתי, הסכים לחתן אותנו בתנאי שלא יוגש בשר בחתונה ושלא תהיה מוסיקה. אחרי שכנועים רבים, הוא הסכים שנעשה מה שנרצה אחרי שהוא
איפה: חנה: "על הדשא בבית הוריי בנהריה".
מי היה: חנה: "היו 500 איש בחתונה. שנה קודם לכן סיימתי י"ב אז גם הזמנתי את המורים שלי".
רקדנו, אכלנו, שתינו: חנה: "אני לא זוכרת הרבה, רק שכולם חשבו שאני בהריון כי הכול קרה כל כך מהר, ושהיינו צריכים לעבור בין השולחנות ולהיות מאוד נחמדים לכולם. הריקודים היו בסלון, כמה חברים של מוקי שמו תקליטים בפטפון, פינינו את הרהיטים ורקדנו".
השמלה: חנה: "לא היה זמן לתפור שמלה, אז השכרתי".
בעל המאה הוא בעל הדעה: מוקי: "אין לי מושג כמה החתונה עלתה, זה היה פרויקט של ההורים. הם קבעו הכול ושילמו על הכול חצי חצי".
אז מה היה לנו: חנה: "למחרת החתונה נסענו למשרד הפנים להוציא תעודת נישואין ודרכון, ומשם לבקו"ם להשתחרר מהצבא. הוריי, שנשארו בבית עם המתנות, לא התאפקו ופתחו את העטיפות. הכול היה אותו דבר: סיפולוקסים בכמויות, סרוויסים, סכו"ם, פיירקסים. מלא ציוד למטבח".
מוקי: "הלכנו לחנות היחידה לכלי בית בנהריה וביקשנו להחזיר להם את המתנות, פשוט לא היה לנו מה לעשות עם כל הדברים. בעל החנות הסכים ולקחנו דברים אחרים במקום".
ירח דבש: חנה: "הנסיעה הזו שבגללה התחתנו הייתה ירח הדבש שלנו. טיילנו כמעט ארבעה חודשים בצרפת, אנגליה וכל סקנדינביה. את הנסיעה מימנו ההורים".
הבית הראשון: חנה: "כשחזרנו, ההורים קנו לנו דירה בחיפה, אך לא גרנו בה. מוקי שירת ברמת גן ואני למדתי בתל אביב אז גרנו בדירה אחרת בתל אביב שההורים של מוקי קנו להשקעה".
תודה ליעל אסף מ'דרך הפלמנקו' על ההכרות עם רג'ינה וצבי טרכטנברויט
ותודה לארכיון הגולן עבור קטע העיתונות
היה היה: חנה: "שנינו מנהריה, למדנו באותו בית ספר בהפרש של שנתיים, אך מעולם לא היה בינינו כלום, עד שהחברים נכנסו לתמונה. חברה שלי, שיצאה עם חבר של מוקי, החליטה לשדך בינינו. אני הייתי תיכוניסטית והוא עתודאי. בסוף שבוע אחד הוא התקשר, יצאנו למועדון בטכניון ומאז לא נפרדנו".
מוקי: "החתונה לא הייתה ממש מתוכננת, היא פשוט הייתה הפתרון המתאים ביותר. למדתי בטכניון, ובמסגרת חילופי סטודנטים הייתי אמור לנסוע לאירופה למספר חודשים ורציתי שחנה תצטרף אליי".
חנה: "בימים ההם לא היה מקובל לנסוע לחו"ל כחברים, וגם להורים שלי זה התאים כי אמי חלתה בסרטן וכל המשפחה קיוותה שהיא תזכה להיות בחתונה שלי. אנחנו יצאנו כבר שנתיים וחצי, אז זה באמת היה הפתרון הטוב ביותר. תוך חודש ארגנו חתונה, ואמא שלי חייתה עוד 15 שנה לאחר מכן".
פעמוני חתונה: חנה: "התחתנו ב-20 ביולי 1972, במוצאי תשעה באב. זה היה פרויקט בפני עצמו: הרב של חיל הים בו שירתתי, הסכים לחתן אותנו בתנאי שלא יוגש בשר בחתונה ושלא תהיה מוסיקה. אחרי שכנועים רבים, הוא הסכים שנעשה מה שנרצה אחרי שהוא
איפה: חנה: "על הדשא בבית הוריי בנהריה".
מי היה: חנה: "היו 500 איש בחתונה. שנה קודם לכן סיימתי י"ב אז גם הזמנתי את המורים שלי".
רקדנו, אכלנו, שתינו: חנה: "אני לא זוכרת הרבה, רק שכולם חשבו שאני בהריון כי הכול קרה כל כך מהר, ושהיינו צריכים לעבור בין השולחנות ולהיות מאוד נחמדים לכולם. הריקודים היו בסלון, כמה חברים של מוקי שמו תקליטים בפטפון, פינינו את הרהיטים ורקדנו".
השמלה: חנה: "לא היה זמן לתפור שמלה, אז השכרתי".
בעל המאה הוא בעל הדעה: מוקי: "אין לי מושג כמה החתונה עלתה, זה היה פרויקט של ההורים. הם קבעו הכול ושילמו על הכול חצי חצי".
אז מה היה לנו: חנה: "למחרת החתונה נסענו למשרד הפנים להוציא תעודת נישואין ודרכון, ומשם לבקו"ם להשתחרר מהצבא. הוריי, שנשארו בבית עם המתנות, לא התאפקו ופתחו את העטיפות. הכול היה אותו דבר: סיפולוקסים בכמויות, סרוויסים, סכו"ם, פיירקסים. מלא ציוד למטבח".
מוקי: "הלכנו לחנות היחידה לכלי בית בנהריה וביקשנו להחזיר להם את המתנות, פשוט לא היה לנו מה לעשות עם כל הדברים. בעל החנות הסכים ולקחנו דברים אחרים במקום".
ירח דבש: חנה: "הנסיעה הזו שבגללה התחתנו הייתה ירח הדבש שלנו. טיילנו כמעט ארבעה חודשים בצרפת, אנגליה וכל סקנדינביה. את הנסיעה מימנו ההורים".
הבית הראשון: חנה: "כשחזרנו, ההורים קנו לנו דירה בחיפה, אך לא גרנו בה. מוקי שירת ברמת גן ואני למדתי בתל אביב אז גרנו בדירה אחרת בתל אביב שההורים של מוקי קנו להשקעה".
תודה ליעל אסף מ'דרך הפלמנקו' על ההכרות עם רג'ינה וצבי טרכטנברויט
ותודה לארכיון הגולן עבור קטע העיתונות
כותרת:
שם:
תוכן התגובה:
1. ממליצה בחום
דלתות פנים http://ravmagen.webly.co.il/Websites/Category.aspx?id=354&ca=1894
דלתות כניסה http://ravmagen.webly.co.il/Websites/Category.aspx?id=354&ca=1895
פנטהאוז http://penthouse.webly.co.il/
ריהוט גן http://penthouse.webly.co.il/Websites/Category.aspx?id=298&ca=1446
מינה צ (6.10.09)
2. איזה יופי
פשוט מרגש!!! עושה חשק לקנות זר פרחים ולשלוח להם אותו.
שגיב (14.8.13)
אולי יעניין אתכם גם :
התעללות בקשישים
במאמר זה, נדבר על אחת התופעות הקשות והמטרידות ביותר אליהן אנחנו עדים בחברה הישראלית בשנים האחרונות – תופעת ההתעללות בקשישים. נסקור מקרים בולטים ונבין כיצד נתגונן מפני המצב הזה בצורה היעילה ביותר – בפני עצמנו או עבור הקרובים שלנו.
לקריאה
כך נהייתי עורך דין תעבורה מצליח
לאור המצב בכבישים בשנים האחרונות בישראל ועלייה ניכרת בתאונות דרכים, הדרישה לעורכי דין המתמחים בדיני תעבורה הולך וגובר. המסלול במסגרתו מוכשרים להיות עורך דין תעבורה הינו קשה וסיזיפי, אך בסופו מובטח מקצוע מספק, ערכי בעל חשיבות חברתית וכמובן, שכר הולם.
לקריאה
כך התמכרתי לאלכוהול ונגמלתי בגיל 70
התמכרות לאלכוהול אף פעם לא הייתה נושא שהטריד אותי. רק כאשר הגעתי לגיל הזהב הבנתי שמדובר על בעיה רצינית, שפוגעת לא רק בבריאותי אלא גם בסביבה הקרובה ובאנשים החשובים לי ביותר.
לקריאה
יש לכם סיפור חיים בקלטת וידאו אבל המכשיר כבר נהרס? המרת קלטות וידיאו זה הפתרון
קלטות הוידאו הישנות מכילות את הזיכרונות היפים ביותר שלכם
לקריאה
תהליך כתיבת אוטוביוגרפיה בגיל השלישי
רבים מאתנו מרגישים, בצדק, שסיפור החיים שלנו הוא סיפור אותו ראוי לספר – וראוי להעלות על הכתב. אנחנו מדברים על כתיבה של אוטוביוגרפיה, וחשוב לדעת איך להתחיל ואיך לבצע תהליך ארוך ומקיף שכזה – כבני ובנות הגיל השלישי, עם חיים ארוכים ומעניינים.
לקריאה
גירושין בגיל השלישי
תהליך גירושין הינו תהליך ארוך וקשה מאוד עבור בני הזוג, במיוחד כאשר מדובר בגירושין בגיל השלישי לאחר שנים רבות וארוכות של זוגיות. תהליך הגירושין מצריך עזרה מאנשי מקצוע רבים כגון: עורכי דין, חוקרים פרטיים, פסיכולוגים, מגשרים, ועוד.
לקריאה
סיבות לבגידה בגיל השלישי
בגידה במסגרת הנישואין היא לצערנו תופעה נפוצה, חוצת גילאים ומגזרים. במאמר הבא נסקור את הסיבות הנפוצות לבגידות בגיל השלישי.
לקריאה
"חייתי שתי מלחמות עולם"
סיפורה של צילה קוריס שנולדה במלחה"ע ה-1, ובשנייה שירתה בחיל הרפואה הבריטי
לקריאה
בני מאה בבית אבות בגבעת המורה
אצלנו בחצר, בצל ענפי הזית מגיעים לגיל המופלג מאה, עם טיפול מסור ומקצועי. שפרה דיירת בת 101 אמרה שכל כך נקי כאן, והיא חיה בגן עדן, וכשנקי בעין נקי גם בפנים.
לקריאה
תמונה משפחתית
תחרות "תמונה משפחתית" כחלק מאירועי חודש הקשיש. עמותת מטב בשיתוף עם אתר walla.
לקריאה
עמוד קודם
לינקים שימושיים
