העוצמה שבמעבר לדיור מוגן

בהגיע אדם לגיל שעל פי דעתו הוא מבוגר מספיק כדי לעבור לדיור מוגן, עליו להתמודד עם שינויים רבים:

החל מתפיסת עצם המעבר, דרך בחירת הפרשנות מעצימה שמסייעת להחלטה וכלה בהגדרה מחודשת של העצמי. היתרון, הבולט במעבר לדיור מוגן אחד המעברים שיש בו קושי רב, בניגוד למעברים המסמלים עצמאות וצמיחה המעבר לדיור המוגן נתפס כסופי, ולמרות שהוא בחירתו החופשית של האדם אשר בגיל ,70 80 ואף 90 , בהיותו עצמאי בתפקודו — הוא בוחר בצורת המגורים הנוחה לו, לאחר שיקולים כלכליים, חברתיים, משפחתיים ואישיים כרוך בתחושות שאינו תמיד קלות לעיבוד והפנמה.

בבואנו לבחון את רעיון העצמאות בתקופה זו, עולות שאלות מהותיות:
עד כמה קיימת עצמאות טוטאלית בדיור מוגן, או שמא היא חלקית? עד כמה בוחן האדם את מידת עצמאותו ועד כמה מבחין לגבי החשיבות שלה בחייו? האם כדי להשיג עצמאות על האדם לוותר או להתפשר על עצמיותו? וכיצד באות לידי ביטוי עצמאויותיו?

עצמיות מוגדרת במילון אבן שושן כ: "תכונתו המקורית של דבר, מהות עצמית, מקוריות" . עצמאות מוגדרת כ"עמידה ברשות עצמו, אי תלות באחרים". שני אלו יכולים להתקיים באופן שישרת את צרכיו של המבוגר בדיור המוגן תוך שימוש נכון ויעיל בעוצמותיו. עוצמות הן כוחות המצויים באדם, שנצברו במשך שנות החיים ונשענים על עצמת רוח האדם היכולה לקרוא תגר על מצבי חיים ומציאות בלתי רצויה אליהם נקלעו.

בזמן אירועים שונים בחיים יש לשים דגש על העוצמות שאדם פיתח במהלך חייו ולהתאימן למצב בהתאם לאפשרויות העומדות לרשותו ועל ידי הרחבת אלטרנטיבות הקיימות, תוך קבלת היש והקיים. דיור מוגן מהווה מענה הולם לצרכיו של המבוגר שמבקש לגור בסביבה מוגנת ותומכת
תוך שמירה על עצמאות מרבית בחייו. הדייר מקבל שירותים רבים, פיקוח רפואי, פעילות חברתית מגוונת ועשירה ופעילות תרבותית ענפה. צורת דיור זו הופכת להיות יותר ויותר מקובלת בקרב מבוגרים מגיל 60 ומעלה שמבקשים לבחור סביבת מגורים ראויה ונוחה.

בעבר, המעבר לדיור מוגן נתפס כ 'סוף הדרך', בפירוש הישן, השלילי שלה. כמקום אליו אדם הולך על מנת לסיים בו את חייו. זאת במיוחד אם האירוע התרחש כאשר הזקן כבר לא יכול היה לטפל בעצמו ונזקק לסיוע ותמיכה יומיומיים. כיום מבוגר שבוחר לגור בדיור מוגן, בוחר לחיות חיים איכותיים בעצמאות מרבית. עליו להתגבר על הנחות היסוד שהושרשו באשר לאופן הדיור. כבר בבואו לבחור את המקום ולבחון את הדירה המיועדת, עולות שאלות באשר למידת העצמאות שעומדת לרשותו בכל הקשור לאורח החיים: עד כמה יכול לשמור על עצמיותו, על הפעילויות השונות שתמיד אהב, על החפצים אליהם הוא קשור, על המוסדות והארגונים ששירתו אותו, על מעמדו כפי שהיה במקום מגוריו הקודם?

במהלך הסדנה "הגשרים של מחוז העצמי", שאותה אני מעבירה לדיירים עתידיים של הדיור המוגן — מספרת דליה נקר — אני פוגשת בשאלות אלו שעולות מתוך חששות כמו גם תקוות ונוגעות למידת שמירת העצמיות של הדייר העתידי. סוגיה חשובה שעולה אצל רוב הדיירים היא פעולת העברת הציוד מבית גדול — אל הדירה העתידית הקטנה. מתעוררות תהיות רבות:
איך ניתן לצמצם עולם ומלואו ליחידת דיור מינימאלית?
איך להיפרד מחפצים שיצרו את עולמי והגדירו לעיתים את זהותי?
איך לגור במשותף במקום בו כולם חווים חווית פרידה דומה ולהתחיל לבנות את עצמיותי מחדש על פי המציאות האחרת?
מה הן עוצמותי ואילו מהן עלי לגייס על מנת לעבור את התהליך הזה וליצור את עצמי באופן שעצמאותי תישמר לי?

בצד ההתמודדות עם השינויים במעבר ופיתוח היכולות האישיות, המשתתפים בסדנה מזהים את העוצמות שגלומות בכל אחד ואחת ובוחנים אילו מהן יכולות לשרת אותם ולקדם את מידת הסתגלותם למצב החדש. העוצמות נבחנות גם בעת יצירת קשרים חברתיים חדשים ובסדרה של תרגילי תקשורת והקשבה, המשתתפים לומדים התגבר על קונפליקטים דרך שימוש בהם.

רבים מהם טוענים שמעולם לא נתבקשו להתבונן בעצמם דרך משקפי העוצמה שלהם ולבטח לא נדרשו להצהיר עליהן בקול, בקבוצה. פיתוח היכולת למנף את עוצמותיהם, תורמת רבות להערכה העצמית ולאמונה שיש ביכולתם לשמור על עצמאות מרבית ולהיות מוכנים להתמודד עם התרחישים השונים שעתידים להתרחש.

כתבה: דליה נקר, מאמנת לפרישה ולצמיחה בגיל המבוגר, עובדת סוציאלית, ומייסדת "גיל מהות" מרכז לייעוץ ואימון לאוכלוסיה המבוגרת ובני משפחתם.

חזרה לראש העמוד