החוק קבע מסמרות והגדרות בשאלות המשכת חיי חולים במצבים סופניים השאיר מאחוריו גם סוגיות לא פתורות, שיש בהן כדי לכבול פסיקות שופטים.
חוק החולה הנוטה למות, שקבע מסמרות והגדרות בשאלות המשכת חיי חולים במצבים סופניים השאיר מאחוריו גם סוגיות לא פתורות, שיש בהן כדי לכבול פסיקות שופטים.
הבעיות המוסריות, הרפואיות, החברתיות, הפסיכולוגיות, הדתיות, ההלכתיות והמשפטיות הקשורות לחולה הנוטה למות הן מהקשות ומהנידונות ביותר בתחום הרפואה המודרנית. הדילמות ביחס לחולה הנוטה למות קשורות באופן אישי וישיר כמעט לכל אדם, בין אם הדבר נוגע להחלטות בסוף חייו-הוא, או שהדבר נוגע להחלטות בסוף חייהם של מי מיקיריו. בשנים האחרונות עניינו של החולה הנוטה למות החל לעורר ויכוחים סוערים בכל חלקי הציבור ובכל רחבי העולם וזאת מכמה סיבות: הקידמה האדירה בידע המדעי-רפואי, שהביאה להארכת תוחלת החיים הממוצעת באופן משמעותי אך לא תמיד מביאה לשיפור מקביל באיכות החיים, והמהפך המוסרי ביחסי חולה-רופא: מגישה פטרנליסטית, לגישה אוטונומיסטית (על פי האחרונה החולה הכשיר הוא המחליט עבור עצמו, בכפוף לסייגים בחוק ונדרשת הסכמתו המודעת לכל הליך טיפולי-רפואי).
בשנת 2000 מינה שר הבריאות דאז את פרופ' אברהם שטיינברג לעמוד בראש ועדה ציבורית שתבחן את נושא האפשרויות העומדות בפני חולה במצב סופני, בו לא יוכל עוד להביע את רצונו. בעקבות כך נחקק חוק החולה נוטה למות, שנכנס לתוקפו על כל הוראותיו, בשנת 2006 . החוק קובע מחד גיסא הגנה למערכת הרפואית על ידי התרת ההימנעות מטיפול, גם אם היא תורמת לקיצור החיים, קובע כללים אחידים לקבלת החלטות מאורגנת ומובנית, ומתיר מאידך גיסא לחולה להיערך מבעוד מועד למצב בו יהיה נוטה למות ולא יוכל להביע את עמדתו או אי הסכמתו לטיפול רפואי.
ההגדרות בחוק: התכלית של כלי התכנון המשפטיים, היא לאפשר לאדם הזקן להתכונן לזיקנה, ולהבטיח שרצונותיו יוגשמו גם באחרית ימיו.
חזקה על אדם שהוא רוצה להמשיך לחיות אלא אם כן הוכח אחרת. החזקה משקפת את העמדה המוסרית העומדת בבסיס החוק, ומאזנת בין ערך קדושת החיים לבין אוטונומיית הרצון וכבוד האדם. חולה הנוטה למות מוגדר כאמור: "רופא אחראי מוסמך לקבוע כי מטופל הוא חולה הנוטה למוות, אם נוכח שהמטופל סובל מבעיה חשוכת מרפא ותוחלת חייו, אף אם יינתן לו טיפול רפואי , אינה עולה על שישה חודשים". חולה הנוטה למות בשלב סופי מוגדר: "נוכח רופא אחראי כי החולה הנוטה למות נמצא במצב רפואי שבו כשלו מערכות חיוניות בגופו ותוחלת חייו, אף אם יינתן לו טיפול רפואי, אינה עולה על שבועיים" .רצונו של החולה ילמד מהבעת רצונו אם הוא בעל כשרות. בחולה הנוטה למות שאינו בעל כשרות ושמלאו לו 17 שנים, ילמד רצונו בין היתר גם מהנחיות רפואיות מקדימות, ומהחלטה של מיופה הכוח. הכשרות רלוונטית לשם קבלת ההחלטה בדבר הימנעות מטיפול רפואי נלווה, וטיפול במחלות רקע כמפורט בחוק. חשוב להדגיש כי החוק אוסר מפורשות על גרימת המתה במעשה, בין שהיא מחסד ובין שלא, סיוע להתאבדות ואיסור על המתה פסיבית שנובעת מטיפול רפואי רציף (זאת לעומת התרת הימנעות מחידוש טיפול רפואי מחזורי).
התכלית של כלי התכנון המשפטיים, מנקודת מבטה של הזיקנה, מאפשרת לאדם הזקן להתכונן לזיקנה, לטפל בתופעות הנלוות לה ולהבטיח כי רצונותיו, שאיפותיו ותפיסת עולמו האישית יוגשמו גם באחרית ימיו. החוק קובע כי אדם רשאי להביע את רצונו מראש, אך הדבר צריך להיעשות מתוך רצון חופשי ועצמאי ושלא מתוך לחץ משפחתי או חברתי או אחר. אדם יכול להביע את רצונו מבעוד מועד באמצעות הנחיות רפואיות מקדימות, או מינוי מיופה כוח בכתב, לפי טופס סטנדרטי שמצוי בתוספת לחוק. הטפסים צריכים להיחתם בפני עדים שאין להם אינטרס כלכלי או אחר ושאינם מיופה כוח. לשם קבלת החלטה מושכלת מצד החולה, החוק קובע שבעת מילוי הטפסים, יש לקבל מידע רפואי מאחות מוסמכת, או מרופא מומחה אם הוא כבר הוגדר כחולה הנוטה למות. תוקף ההנחיות הרפואיות המקדימות וייפוי הכוח יהיה לחמש שנים או פחות וניתן להאריך את תוקף ההנחיות לתקופה של חמש שנים נוספות בכל פעם. את הטפסים ניתן יהיה להפקיד במאגר המידע שיוקם בעתיד על ידי משרד הבריאות. לסיכום, מדובר בחוק חשוב המסייע, באמצעות כלי התכנון המתקדמים שבו, להגשמת זכויותיו של החולה בישראל. יחד עם זאת, וקצרה היריעה מלהרחיב את הדיון, טמונים בחוק כשלים בהגדרות וביישום במקרים רפואיים כדוגמת חולים השרויים בתרדמת, חולים אשר תוחלת חייהם עולה על התקופה המוגדרת בחוק והתמודדות מעשית עם הפסקת טיפולים רציפים.
הגדרות פתוחות: נותרת השאלה האם חלקיותו של החוק אין בה כדי לכבול את ידי השופטים?
בעניין חולים סופניים, החוק טומן בחובו אפשרויות חוקיות חדשניות, שיש בהן כדי להגשים את רצונותיהם של החולים באחרית ימיהם. אולם מעיון מדוקדק בחוק על כל הגדרותיו, ניכר שישנם חולים ומקרים שנותרו, בין אם במתכוון ובין אם לאו, מחוץ לגדריו של החוק. קיים גם קושי בהגדרת ההתניה "שתוחלת חייו אינה עולה על שישה חדשים". לצורך הקביעה כי אדם הוא חולה הנוטה למות, על הרופא האחראי להכריע כי לאותו אדם נותרו לא יותר מ שישה חודשים לחיות. הגדרה זו מצומצמת ומטילה על רופאים נטל כבד מאוד, שלעיתים אינו בר יישום, בקביעת תוחלת חייו של חולה פלוני. מעטות המחלות, למעט מחלת הסרטן לסוגיו, בהן ניתן לאמוד את משך הזמן שנותר לאדם לחיות. כך ישנן גם מחלות אשר ידוע כי הן חשוכות מרפא, אולם נותרו לאדם יותר משישה חודשים לחיות.
התוצאה המעשית בכל אותם מקרים, היא שחולה פלוני לא יוכל להפעיל את הכלים משפטיים המנויים בחוק לאמור, לא יוכל להימנע מקבלת טיפול רפואי, בהליך פשוט באמצעות מסמכים. בכך המציאות חוטאת לעקרונות העומדים בבסיס חקיקת החוק, כגון הכרה בחופש הבחירה של החולה והימנעות מסבל. לשם הימנעות מטיפול רפואי בחולה הנוטה למות, שאינו בעל כשרות ואינו יכול להביע את הסכמתו או אי הסכמתו לטיפול הרפואי, נדרש לקבוע כי החולה סובל סבל משמעותי. על פי הגדרה זו, לא ברור מה מקומם של חולים השרויים בתרדמת במצב של "צמח" ?האם ניתן לקבוע כי הם סובלים סבל משמעותי? כך נותרים חולים שממשיכים לחיות בזכות אמצעים מלאכותיים, על אף שהביעו בעוד מועד את אי רצונם להמשיך לחיות.
בעניין טיפול רפואי רציף ומחזורי, החוק עושה הבחנה בין טיפול רפואי רציף שניתן ללא הפסקות, לבין טיפול מחזורי שיש לו התחלה וסוף מוגדרים מראש וניתן במחזורים. החוק קובע כי ישנם חולים ומקרים שנותרו, בין אם במתכוון ובין אם לאו, מחוץ לגדריו של החוק הפסקת טיפול רפואי תותר רק במתן טיפוליים מחזוריים, למעט חריגים המנויים בחוק, ולא בטיפולים רציפים. לפיכך הפסקת פעילות מכונת הנשמה, למשל, למעט מכונה הפועלת לתקופה קצובה על ידי אמצעים טכנולוגיים, תחשב כפעולה רציפה אשר אסורה על פי חוק.
חלקיותו של החוק: ישנם חולים ומקרים, שנותרו בין אם במתכוון ובין אם לאו, מחוץ לגדריו של החוק.
מקצת הקשיים שתוארו לעיל ימנעו, הלכה למעשה, מרופאים להחיל את הוראות החוק בעניינם של חולים רבים והאחרונים יצטרכו לשוב אל בית המשפט בבקשה לסעד. אם בטרם חקיקת חוק החולה הנוטה למות בית המשפט היה חופשי להיעתר לבקשות השונות שהונחו לפתחו בסוגית הימנעות והפסקת טיפול רפואי, לא בטוח שאותן הכרעות יינתנו היום. כיום, בבוא בית המשפט להכריע במקרים שאינם חוסים בצל החוק — הוא ינתב את פסיקתו בהתאם למסגרת הזמנים — שישה חודשים, טיפולים, מחזורי או רציף — שקבועים בחוק. מכאן נותרת השאלה האם חלקיותו של החוק, על אף תרומתו הרבה להכרה בזכות החולה למות בכבוד, אין בה כדי לכבול את ידי השופטים? התשובה תתברר הלכה למעשה עם בקשות שיוגשו בנושאים אלה לבית המשפט בעתיד.
הכותבת: עו"ד כרמית שי, יועצת משפטית בעמותת המשפט בשרות הזקנה, www.elderlaw.org.il