סיפורים קצרים על חיים ארוכים
שני סיפורי חיים של דיירי בית האבות משל"ב עפולה המשרת את תושבי העמק. מקום נדיר המאכלס דיירים עם סיפורי חיים מרגשים. סיפורו של נוחים ויסמן וצילה קוריס.
סיפורו של נוחים ויסמן:
נוחים ויסמן, מתגורר היום בבית אבות משל"ב בעפולה, אך את רוב שנותיו העביר בארצות רחוקות, תוך שהוא חווה געגועים ונמצא בקשר מכתבים מתמיד עם המשפחה המתגוררת בארץ. המחשבה לעלות ארצה תמיד הייתה שם אך רק בשנות ה- 90 הצליח לממש את חלום העליה. והיום כאיש חינוך לשעבר ממשיך לתרום מעצמו לקהילה ומרבה לעסוק בהתנדבות.
נוחים ויסמן, מתגורר היום בבית אבות משל"ב בעפולה, אך את רוב שנותיו העביר בארצות רחוקות, תוך שהוא חווה געגועים ונמצא בקשר מכתבים מתמיד עם המשפחה המתגוררת בארץ. המחשבה לעלות ארצה תמיד הייתה שם אך רק בשנות ה- 90 הצליח לממש את חלום העליה. והיום כאיש חינוך לשעבר ממשיך לתרום מעצמו לקהילה ומרבה לעסוק בהתנדבות.
כשנולדתי בשנת 1923 הכפר שלי סירקובה, מספר נוחים: היה תחת שלטונה של רומניה. בבית הספר שבו למדתי בכפר היו בסך הכל שבע כיתות. כך שכל תושבי הכפר היו כמו שכונה קטנה, וכולם ידעו כמעט הכל על כולם.
כשקרובי משפחתי נסעו לפלשתינה בשנת 1920, אני למדתי להכיר אותם דרך המכתבים. והמכתבים היו בשבילי אוצר של סיפורים מארץ רחוקה. לאורך השנים הסיפורים הרבים על פלשתינה, הלהיבו את הדמיון כמובן, ובעקבותם הצטרפתי לתנועת בית"ר. הרשים אותי במיוחד סיפורו של יוסף טרומפלדור, בלילות לפני השינה הייתי מדמיין את עצמי רוכב על סוס בתנועת השומר.
בבית ילדותי היתה לנו קופסה כחולה שעליה היה מטבע מגן דוד. בימי שישי כשהמשפחה הייתה נעמדת לברך על הנרות לקראת השבת, היתה שם גם הקופסה. בקופסה דבקה הקדושה של השבת, וקדושת ארץ ישראל. כי אספנו בתוכה קצת כסף, כדי לקנות אדמה בארץ ישראל.
בבית ילדותי היתה לנו קופסה כחולה שעליה היה מטבע מגן דוד. בימי שישי כשהמשפחה הייתה נעמדת לברך על הנרות לקראת השבת, היתה שם גם הקופסה. בקופסה דבקה הקדושה של השבת, וקדושת ארץ ישראל. כי אספנו בתוכה קצת כסף, כדי לקנות אדמה בארץ ישראל.
בכל שנה לקראת חגי תשרי היינו מקבלים חבילה מפלשתינה - ובחבילה תמיד היה מונח עטוף ומוגן היטב אתרוג ריחני במיוחד בשביל הסבא שלי, זלמן ויסמן. האתרוג והלולב הגיעו במשלוח דרך הים, מילדיו, הדודים שלי החיים בפלשתינה. כך שאת הסיפורים שהגיעו במכתבים עיטר גם ריח ארבעת המינים.
כשעבר הכפר שלנו לשליטת ברית המועצות בשנת 1940, הייתי סטודנט ללימודי חקלאות בטכניון ברוסיה. התחלנו להרגיש בשינויים אבל את המחלמה ממש פגשנו רק אחרי שנה כשהגיעה לתוך הכפר שלי. בעקבות מלחמת העולם ה-2 הממשלה הרוסית פינתה את התושבים. אני פוניתי לקזחסטן. אלה שלא רצו להתפנות נרצחו על ידי הנאצים. סבי שרצה להישאר באדמתו, שילם על כך בחייו. הוא היה חקלאי והיו לו פרה וסוסים, כמו כן הוא גידל גידולים חקלאיים כמו חיטה, תירס. סבא היה כבר זקן מידי לנדודים ולא יכול היה להיפרד מאדמתו וייבוליו. והמחיר על כך היה כבד.
אולי בחר למות על אדמתו ובמקום שבו נולד ואותו הכיר?
אולי בחר למות על אדמתו ובמקום שבו נולד ואותו הכיר?
ב-1942 התגייסתי לצבא הרוסי, ובתור חייל שירתי בסטלינגרד, שם עוד היה סביר אך כאשר הועברתי בשנת 1943 לסיביר, זה כבר היה סיפור אחר. אחת העבודות שהטילו עלי הייתה לכרות עצים. היה שם כל כך קר שאצבעות הידיים והרגליים שלי קפאו, עד שהיה צריך לקטוע כמה מהן.
ב-1946 אחרי המלחמה השתקעתי במולדביה, הקשר שלי לאדמה ולחקלאות זרם בדמי והיה לי טבעי לפנות לתחום זה. גידלתי ענבי יין.
והכרתי את דורה, אשתי. דורה, עבדה כמורה לשפה הגרמנית בעת שאני למדתי הוראה באוניברסיטה. עם סיום לימודיי לימדתי גיאוגרפיה בבית הספר שבו לימדה אשתי. 30 שנה לימדנו יחד עד הפנסיה. ואף קיבלתי מדליה על 30 שנות הוראה בהצטיינות בבית הספר.
בשנות התשעים באה שליחת סוכנות אל הכפר בו התגוררתי ונתנה לנו פרטים וחומר על ארץ ישראל. בביתי התכנסה קבוצת אנשים שרצו לעלות לישראל ונפגשו בכל בוקר. משפחתי עם עוד משפחה מהכפר שלי עלינו לארץ והשתקענו במושב בלפוריה ב-1994. במושב עסקתי בפעילות התנדבותית עם עולים חדשים. על כך קיבלתי תעודה מהפורום הציוני בראשות נתן שרנסקי.
בשנת 2004 הצטרפנו אשתי ואני לבית האבות. אני מאוד פעיל ומעביר אקטואליה לדוברי הרוסית אחת לשבועיים. אני מספר על חגים, מנהגים ביהדות ומביא קטעי עיתונות פיקנטיים.
אני מודה למדינת ישראל ולבית האבות על הבית שהעניקו לי ועל הזכות להמשיך לתרום לחברה ולמדינה.
ב-1946 אחרי המלחמה השתקעתי במולדביה, הקשר שלי לאדמה ולחקלאות זרם בדמי והיה לי טבעי לפנות לתחום זה. גידלתי ענבי יין.
והכרתי את דורה, אשתי. דורה, עבדה כמורה לשפה הגרמנית בעת שאני למדתי הוראה באוניברסיטה. עם סיום לימודיי לימדתי גיאוגרפיה בבית הספר שבו לימדה אשתי. 30 שנה לימדנו יחד עד הפנסיה. ואף קיבלתי מדליה על 30 שנות הוראה בהצטיינות בבית הספר.
בשנות התשעים באה שליחת סוכנות אל הכפר בו התגוררתי ונתנה לנו פרטים וחומר על ארץ ישראל. בביתי התכנסה קבוצת אנשים שרצו לעלות לישראל ונפגשו בכל בוקר. משפחתי עם עוד משפחה מהכפר שלי עלינו לארץ והשתקענו במושב בלפוריה ב-1994. במושב עסקתי בפעילות התנדבותית עם עולים חדשים. על כך קיבלתי תעודה מהפורום הציוני בראשות נתן שרנסקי.
בשנת 2004 הצטרפנו אשתי ואני לבית האבות. אני מאוד פעיל ומעביר אקטואליה לדוברי הרוסית אחת לשבועיים. אני מספר על חגים, מנהגים ביהדות ומביא קטעי עיתונות פיקנטיים.
אני מודה למדינת ישראל ולבית האבות על הבית שהעניקו לי ועל הזכות להמשיך לתרום לחברה ולמדינה.
ראיון עם צילה קוריס
לרגל יום העצמאות נערך בבית האבות שלנו בו מתגוררת צילה ראיון נדיר ומרתק עם אישה שסיפור חייה המתפרס על פני תקופה מרתקת ומורכבת: מהשלטון העותומאני, דרך המנדט הבריטי, הקמת המדינה, כל מלחמות ישראל ושתי מלחמות עולם. דרך סיפורה נשזר סיפורו של עם ישראל. וזו עוד פיסה בפאזל המרתק של עמנו.
מידי פעם אנו מתעדים את סיפורי החיים של הדיירים בבית אבות משל"ב עפולה, כחלק משימור המורשת, עם הרבה כבוד לאנשים שעיצבו את חיינו כפי שהם היום, ומדי פעם יש לתת תזכורת שכל השפע והטוב שאנו נהנים ממנו היום, מוצאו בעברנו. ונעים להכיר תודה למעצבי ההסטוריה כל עוד הם יכולים לשמוע את התודה וההערכה.
נולדתי בחברון בשנת 1916 בזמן מלחמת העולם ה-1. סבי וסבתי באו לחברון עם קבוצה של חסידי חב"ד. מאשכנז לחברון. אני דור שלישי ליישוב היהודי בחברון. שתיים מאחיותיי מתו מסרקלטינה לפני שנולדתי. אבי נהרג בצבא התורכי בקרבות מלה"ע ה-1.
לאחר עזיבת התורכים את הארץ, איבד הכסף התורכי את ערכו. ואימא מסרה את התכשיטים תמורת מזון, אחר כך החליפה את כלי המטבח היפים מנחושת. גרנו בחברון עד שהמשפחה שברובה התגוררה בירושלים החליטה להעביר אותנו לבית יתומות בניהול משפחת וינגרטן, שם שהיתי עם אחיותיי במשך שנתיים.
הכל עשינו שם לבד, בגיל שש כבר קרצפתי את הרצפה עם מברשת. אם לא צייתנו, קיבלנו מכות. יום אחד באה צעירה מארגון בנות הדסה לעזור ליתומות והתלוננה בפני המנהל שהילדות יחפות ולא לומדות. המנהל השיב לה שכל שהן צריכות ללמוד זה לברך ולעשות עבודות בית. הצעירה אמרה שאם לא יתנו לה ללמד את הבנות, היא עוזבת את המקום, והיא אמנם עזבה. בעזרתה ובעזרת אחותי הגדולה ברחנו מבית היתומות. וחזרתי לבית אימא בירושלים.
התחלתי ללכת לבית הספר, ובימי חמישי ניקיתי את חדרה של סבתא תמורת חצי גרוש. את כל הכסף הזה בזבזתי על נסיעה באוטובוס מרחוב יפו עד גבעת שאול. משם כבר חזרתי את כל הדרך הביתה ברגל.
אימא היתה עקרת בית, כשהתאלמנה ונשארה בחוסר כל עבדה בניקיון בתים. ביום חמישי היינו הולכות לקניות. שאלתי אותה: "מה זה?" והצבעתי על משהו שנראה לי מעניין ולא זיהיתי, ואימא השיבה: "זה פרי, אבל אותו קונים רק עשירים".
כשהייתי בת 13 והצלחתי לחסוך מעבודתי 20, טיילתי עם ילד אחרי בית הספר, ובדרך עברנו ליד חנות הפירות, אז קניתי וטעמתי בפעם הראשונה את הפרי לעשירים "הבננה". בכסף הזה יכולתי לקנות אשכול שלם של בננות, ואכן גם קניתי. כשבאתי הביתה אכלתי ואכלתי לא יכולתי להפסיק לאכול את הבננות, וכמובן שבסוף גם הקאתי הכל החוצה. אמרתי לאימא, מה, איזה מין אוכל של עשירים זה? למה הקאתי? אימא אמרה לי: "היית צריכה לאכול אחת ליום עם לחם". ככה אכלו אז: תפוז עם לחם, אבטיח עם לחם. גדלנו במחסור אך התחשלנו.
לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה שירתתי בהגנה, והמפקד שלי בהגנה היה משה סנה, ועם פרוץ המלחמה, משה דירבן אותי להתגייס לצבא הבריטי. ובאמת התגייסתי ושירתתי בחיל הרפואה בצבא הבריטי. עבדתי בשלושה בתי חולים: סרפנד, סנטה אוגוסטה ואיסמעליה במצרים. סידרתי מיטות, עזרתי להגיש אוכל, עזרתי לחבוש חולים, לשוחח עם הפצועים ולעודד אותם. כשהצבא הגרמני כבר היה בפאתי מצריים.
כשהשתחררתי מהצבא הבריטי ב-44' חזרתי לשרת בהגנה ועזרתי לעולים בלתי לגליים בעתלית. חיכינו להם בחוף, לקחנו אותם לקיבוצים, ועזרתי למשפחה מגרמניה להתאקלם: לימדתי אותם איך להשתמש בפרימוס וכו'. הכרתי את בעלי המנוח בגניגר באמצעות חברים משותפים. בעקבותיו הגעתי לבלפוריה שם התגוררתי במשך 50 שנה. מ-52 עד 2002.
כשהגעתי לבית האבות שמחתי שיש פעילויות שונות כגון יצירה והתעמלות ונטלתי בהן חלק פעיל. לדאבוני, בגלל מכאובים שונים הפסקתי להשתתף בפעילויות אלה, אבל אני מאוד נהנית לצפות בטלוויזיה ולקרוא. אני מרבה לקרוא ספרים שרכזת התרבות מביאה לי מהספרייה, היא אינה שוכחת אותי ומנסה לקלוע לטעמי. כן היא מעוניינת לשתף אותי באירועי התרבות השונים, אך בגלל קשיי ניידות, איני מרבה להשתתף בהם.
לאחר עזיבת התורכים את הארץ, איבד הכסף התורכי את ערכו. ואימא מסרה את התכשיטים תמורת מזון, אחר כך החליפה את כלי המטבח היפים מנחושת. גרנו בחברון עד שהמשפחה שברובה התגוררה בירושלים החליטה להעביר אותנו לבית יתומות בניהול משפחת וינגרטן, שם שהיתי עם אחיותיי במשך שנתיים.
הכל עשינו שם לבד, בגיל שש כבר קרצפתי את הרצפה עם מברשת. אם לא צייתנו, קיבלנו מכות. יום אחד באה צעירה מארגון בנות הדסה לעזור ליתומות והתלוננה בפני המנהל שהילדות יחפות ולא לומדות. המנהל השיב לה שכל שהן צריכות ללמוד זה לברך ולעשות עבודות בית. הצעירה אמרה שאם לא יתנו לה ללמד את הבנות, היא עוזבת את המקום, והיא אמנם עזבה. בעזרתה ובעזרת אחותי הגדולה ברחנו מבית היתומות. וחזרתי לבית אימא בירושלים.
התחלתי ללכת לבית הספר, ובימי חמישי ניקיתי את חדרה של סבתא תמורת חצי גרוש. את כל הכסף הזה בזבזתי על נסיעה באוטובוס מרחוב יפו עד גבעת שאול. משם כבר חזרתי את כל הדרך הביתה ברגל.
אימא היתה עקרת בית, כשהתאלמנה ונשארה בחוסר כל עבדה בניקיון בתים. ביום חמישי היינו הולכות לקניות. שאלתי אותה: "מה זה?" והצבעתי על משהו שנראה לי מעניין ולא זיהיתי, ואימא השיבה: "זה פרי, אבל אותו קונים רק עשירים".
כשהייתי בת 13 והצלחתי לחסוך מעבודתי 20, טיילתי עם ילד אחרי בית הספר, ובדרך עברנו ליד חנות הפירות, אז קניתי וטעמתי בפעם הראשונה את הפרי לעשירים "הבננה". בכסף הזה יכולתי לקנות אשכול שלם של בננות, ואכן גם קניתי. כשבאתי הביתה אכלתי ואכלתי לא יכולתי להפסיק לאכול את הבננות, וכמובן שבסוף גם הקאתי הכל החוצה. אמרתי לאימא, מה, איזה מין אוכל של עשירים זה? למה הקאתי? אימא אמרה לי: "היית צריכה לאכול אחת ליום עם לחם". ככה אכלו אז: תפוז עם לחם, אבטיח עם לחם. גדלנו במחסור אך התחשלנו.
לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה שירתתי בהגנה, והמפקד שלי בהגנה היה משה סנה, ועם פרוץ המלחמה, משה דירבן אותי להתגייס לצבא הבריטי. ובאמת התגייסתי ושירתתי בחיל הרפואה בצבא הבריטי. עבדתי בשלושה בתי חולים: סרפנד, סנטה אוגוסטה ואיסמעליה במצרים. סידרתי מיטות, עזרתי להגיש אוכל, עזרתי לחבוש חולים, לשוחח עם הפצועים ולעודד אותם. כשהצבא הגרמני כבר היה בפאתי מצריים.
כשהשתחררתי מהצבא הבריטי ב-44' חזרתי לשרת בהגנה ועזרתי לעולים בלתי לגליים בעתלית. חיכינו להם בחוף, לקחנו אותם לקיבוצים, ועזרתי למשפחה מגרמניה להתאקלם: לימדתי אותם איך להשתמש בפרימוס וכו'. הכרתי את בעלי המנוח בגניגר באמצעות חברים משותפים. בעקבותיו הגעתי לבלפוריה שם התגוררתי במשך 50 שנה. מ-52 עד 2002.
כשהגעתי לבית האבות שמחתי שיש פעילויות שונות כגון יצירה והתעמלות ונטלתי בהן חלק פעיל. לדאבוני, בגלל מכאובים שונים הפסקתי להשתתף בפעילויות אלה, אבל אני מאוד נהנית לצפות בטלוויזיה ולקרוא. אני מרבה לקרוא ספרים שרכזת התרבות מביאה לי מהספרייה, היא אינה שוכחת אותי ומנסה לקלוע לטעמי. כן היא מעוניינת לשתף אותי באירועי התרבות השונים, אך בגלל קשיי ניידות, איני מרבה להשתתף בהם.
כותרת:
שם:
תוכן התגובה:
1. סיפורים מרתקים
סיפורם של נוחים ושל צילה סיפור מרתק. כמובן שהיריעה קצרה מלספר את כולו. ישנן שאלות העולות מהסיפור ואינן מקבלות מענה (כמו למשל: מה המייחד את המעבר לארץ חדשה בגיל שבעים? או מה הייתה הסיבה לשילוחה של צילה בגיל שש לבית יתומות ואיך היא חוותה את המעבר?) אך רוח הדברים נושבת מבין השורות.
ככותב סיפורי חיים אני רואה זכות גדולה להעלות על הכתב את סיפורי האנשים והנשים הללו.
מאחל לנוחים ולצילה עוד שנים ארוכות וטובות.
אלון שדה
כותב סיפורי חיים
נייד: 052-6124563
אלון שדה (16.6.10)
אולי יעניין אתכם גם :
התעללות בקשישים
במאמר זה, נדבר על אחת התופעות הקשות והמטרידות ביותר אליהן אנחנו עדים בחברה הישראלית בשנים האחרונות – תופעת ההתעללות בקשישים. נסקור מקרים בולטים ונבין כיצד נתגונן מפני המצב הזה בצורה היעילה ביותר – בפני עצמנו או עבור הקרובים שלנו.
לקריאה
כך נהייתי עורך דין תעבורה מצליח
לאור המצב בכבישים בשנים האחרונות בישראל ועלייה ניכרת בתאונות דרכים, הדרישה לעורכי דין המתמחים בדיני תעבורה הולך וגובר. המסלול במסגרתו מוכשרים להיות עורך דין תעבורה הינו קשה וסיזיפי, אך בסופו מובטח מקצוע מספק, ערכי בעל חשיבות חברתית וכמובן, שכר הולם.
לקריאה
כך התמכרתי לאלכוהול ונגמלתי בגיל 70
התמכרות לאלכוהול אף פעם לא הייתה נושא שהטריד אותי. רק כאשר הגעתי לגיל הזהב הבנתי שמדובר על בעיה רצינית, שפוגעת לא רק בבריאותי אלא גם בסביבה הקרובה ובאנשים החשובים לי ביותר.
לקריאה
יש לכם סיפור חיים בקלטת וידאו אבל המכשיר כבר נהרס? המרת קלטות וידיאו זה הפתרון
קלטות הוידאו הישנות מכילות את הזיכרונות היפים ביותר שלכם
לקריאה
תהליך כתיבת אוטוביוגרפיה בגיל השלישי
רבים מאתנו מרגישים, בצדק, שסיפור החיים שלנו הוא סיפור אותו ראוי לספר – וראוי להעלות על הכתב. אנחנו מדברים על כתיבה של אוטוביוגרפיה, וחשוב לדעת איך להתחיל ואיך לבצע תהליך ארוך ומקיף שכזה – כבני ובנות הגיל השלישי, עם חיים ארוכים ומעניינים.
לקריאה
גירושין בגיל השלישי
תהליך גירושין הינו תהליך ארוך וקשה מאוד עבור בני הזוג, במיוחד כאשר מדובר בגירושין בגיל השלישי לאחר שנים רבות וארוכות של זוגיות. תהליך הגירושין מצריך עזרה מאנשי מקצוע רבים כגון: עורכי דין, חוקרים פרטיים, פסיכולוגים, מגשרים, ועוד.
לקריאה
סיבות לבגידה בגיל השלישי
בגידה במסגרת הנישואין היא לצערנו תופעה נפוצה, חוצת גילאים ומגזרים. במאמר הבא נסקור את הסיבות הנפוצות לבגידות בגיל השלישי.
לקריאה
"חייתי שתי מלחמות עולם"
סיפורה של צילה קוריס שנולדה במלחה"ע ה-1, ובשנייה שירתה בחיל הרפואה הבריטי
לקריאה
בני מאה בבית אבות בגבעת המורה
אצלנו בחצר, בצל ענפי הזית מגיעים לגיל המופלג מאה, עם טיפול מסור ומקצועי. שפרה דיירת בת 101 אמרה שכל כך נקי כאן, והיא חיה בגן עדן, וכשנקי בעין נקי גם בפנים.
לקריאה
תמונה משפחתית
תחרות "תמונה משפחתית" כחלק מאירועי חודש הקשיש. עמותת מטב בשיתוף עם אתר walla.
לקריאה
עמוד קודם
לינקים שימושיים
