רובנו מסתכלים על בתי האבות השונים, ורואים אותם בתור משהו מובן מאליו. אנחנו חשים בטוחים בידיעה שגם אם קרובי המשפחה שלנו מזדקנים - נוכל להפנות אותם אל בית אבות, שבו יהיו אנשי מקצוע שיוכלו לטפל בהם. יתרה מזאת - אתם יודעים שכאשר תזדקנו, תוכלו אולי אף לפנות בעצמכם לבית אבות מתאים, שבו תוכלו לקבל את הטיפול הטוב ביותר.
חשבתם פעם מהיכן התפתח בכלל המוסד של בית האבות? איך ומתי החברה החלה להבין, כי עליה לדאוג גם לאזרחים המבוגרים שלה ולא רק לצעירים? כמו שתראו מיד, מדובר על תהליכים היסטוריים מפתיעים למדי.
העלייה של בתי האבות לתודעה
לא תמיד בהיסטוריה האנושית, היו קיימים בתי אבות או מוסדות מובילים כלשהם שנועדו לשרת אנשים מבוגרים. הסיבה לכך היא שלאורך השנים תוחלת החיים הייתה קצרה יחסית.
היא הייתה נמוכה משתי סיבות מרכזיות - הן מכיוון שבעבר מלחמות היו נפוצות הרבה יותר, וחלק ניכר מהגברים מתו צעירים, והן בגלל שאיכות החיים הייתה נמוכה יותר וכללה מחלות שבעטיין נפטרו רבים. על כן, אנשים שהצליחו להגיע לגיל המופלג של יותר מ - 60 ממילא היו אנשים שנהנו מאיכות חיים גבוהה הרבה יותר מהממוצע. האנשים המבוגרים מהעת העתיקה ועד לעת החדשה המוקדמת היו לרוב אנשים שהיו מקורבים לחצרות המלוכה ולשלטון, ובעצמם חיו חיי עושר. לכן, הם גם זכו להזדקן בכבוד, וממילא באזור שבו הם חיו, היו להם גם משרתים אישיים שדאגו לסעוד אותם כשהגיעו לגיל מופלג, ללא צורך לעזוב את המיקום הגיאוגרפי הספציפי שלהם ואת הנוחות המוכרת של ביתם.
המוסד של בית אבות החל להתפתח עם זאת רק לקראת סוף המאה ה - 19 ותחילת המאה ה - 20. במצב שנוצר, גם מעמד הביניים החל להגיע לגיל מופלג יותר, ולא רק המעמדות הגבוהים. כך נוצר מצב פרדוכסלי - מצד אחד, יותר ויותר אנשים הגיעו לגיל מופלג – ומן הצד השני הם לא היו בני עשירים, כך שהם לא יכלו לדאוג למשרת אישי שיטפל בהם. על כן החלו להתפתח המוסדות של בתי האבות, אשר נקראו בעבר מושבי זקנים. מושבי הזקנים היו ממומנים בשתי צורות אפשריות:
1. בדגם הפרטי - הם מונו ע"י קרובי המשפחה של האנשים אשר שהו במוסד.
2. בדגם הציבורי - הקהילה כולה מימנה אותם.
וכיצד דברים השתנו?
קשה מאד להשוות בין בתי האבות של תחילת המאה ה - 20, לבתי האבות שיש כיום בישראל ובמדינות אחרות בעולם המערבי. מושבי הזקנים בעבר היו פשוט המקום שאליו שולחים אנשים מבוגרים, והטיפול שאליו הם זכו היה ברמה נמוכה למדי. פעמים רבות הזקנים גם היו אנשים חולניים, ונטו להתייחס אליהם כמעט כמשוגעים. בית אבות שכזה ראה לעצמו הישג רק בעצם יכולתו להאכיל את כל הפיות הרעבים ותו לא. לא הייתה כל התייחסות רצינית לחיי הנפש של הקשיש, רצונותיו, שאיפותיו, הטיפול הרפואי בו וכו'.
לאורך המאה ה- 20 התפתחה תפישה הומניסטית מעשית, שנתנה הרבה יותר כבוד לאנשים המבוגרים, וכיום בתי האבות כוללים את המטפלים הסיעודיים הטובים ביותר שיש, ולכל אדם מעניקים יחס אישי, חם ואוהב תוך התייחסות מעמיקה לחיי הנפש, בילוי פנאי, חיי חברה וכיוצא באלה.
ללא ספק, בתי אבות עברו מהפכה של ממש בישראל מאז שנות ה - 90, כאשר יותר ויותר מוסדות פרטיים החלו להיכנס לתחום והוא הפך להיות תחת פיקוח צמוד ונתון לשינויים דינאמיים וכוחות שוק, אשר ברובם מספקים היום שירות מעולה לקשישים ולקרובי משפחתם.